לפני שלוש וחצי שנים עזבתי את ניהול 'אירסיי', הלייבל האלטרנטיבי של האוזן השלישית והצטרפתי למיזם חדש ודי מדהים בשם 'אנובה'. המוזיקאית ענת דמון ז"ל הצטרפה לאוהב ותומך המוזיקה הנלהב שוקי גולדוסר והחליטו להרים 'בית לאמנים ישראלים, חף משיקולים כלכלים'. הרעיון היה פשוט, החברה תטפל במוזיקאים ישראלים מעניינים שהחברה חושבת שהם צריכים להישמע אבל בכללי המשחק הנוכחים של תעשיית המוזיקה, יהיה להם קשה למצוא בית.

אז התחלנו בהקמת בית. הרמנו אולפן הקלטות משלנו, חנכנו משרד מעבר לקיר, קנינו כמה מחשבים ושולחנות באיקאה ויצאנו לדרך.
ב-2008, אחרי עזיבתה של ענת ובהשראתו של שוקי גולדוסר, התחלנו, אני (מנהל הלייבל) ושוקי פרי (מנהל הכספים) לנהל את אנובה מיוזיק, חברה עם אמביציה וביצים. כבר הוצאנו ב 2007 את ארבעת האלבומים הראשונים, רוקפור עם 'ממוריז', אטליז האלבום הראשון, עמית ארז עם אלבום העצים ונועה בביוף עם פולק פסיכדלי. נוצרה לנו תדמית של חברה שמטפלת באמנים ששרים באנגלית ואנחנו הקפדנו לחזור על המנטרה – מצידנו שיתופפו על הבטן וינהמו, אם זה אותנטי ומעניין – נשמח לעבוד עם זה.

השנים עברו והוצאנו המון אלבומים נפלאים, כולם קיבלו שבחים רבים והחברה התמקמה בתור אחת ההבטחות הגדולות של תעשיית המוזיקה. חברה שעובדת בסטנדרטים בינלאומיים, דוגלת בחדשנות מחשבתית והפקתית, אלטרנטיבה. מעולם לא רצינו להיות 'אלטרנטיבי'. רצינו והאמנו שאם ננגח מספיק חזק בקיר – הוא ישבר. ולאט לאט, הוא אכן נסדק, צריך לנגוח עוד טיפ טיפה וזה יקרה.

יולי 2010, שלוש וחצי שנים אחרי שהתחלתי את המסע שלי באנובה, אני פורם את השרוכים, תולה את הנעליים, ונותן לשוקי פרי, חברי ושותפי לדרך הארוכה וללידה הממושכת הזו שנקראת 'לייבל חדש בישראל', לקחת את המושכות ולנהל את החברה הזו קדימה. אבל הוא לא לבד, הוא חמוש בשותף עם לב גדול וחזון (שוקי גולדוסר), ובצוות מסור של שבעה עובדים מסורים, וכל המערכת הזו דוהרת על 200 קמ"ש ולא עוצרת לרגע והכיוון הוא ברור – הפקת איכות, איכות ושוב איכות.

אני בוטח ומאמין במיליון אחוז בחברה ובחבר'ה. אני יודע שאנובה היום היא גוף משמעותי שמייצג אמנים שהביטוי 'קרם דה לה קרם' יהיה קטן עליהם, ומשוכנע שגם עם עזיבתי – הכול ימשיך וכרגיל – במגמת עליה תמידית.

אני מניח שגבות מורמות כרגע ועולות תהיות ה"איך וה-מה פתאום". אני יכול לספר שאחרי שש שנים אינטנסיביות בתחום, אני מרגיש שהגיע זמני לבחון קצת את הדברים מחדש, להתחיל משהו חדש ולבנות עוד בית. בכל הקשור לשיפוצים, אני טוב בתקיעת מסמרים ולפתוח סתימות (מעבר ליכולת פתיחת הצנצנות כמו כל גבר טיפוסי), אבל איכשהו בתים אני אוהב וגם יודע לבנות. אנובה היא בית ותישאר הבית שלי והיסודות שלה מוצקים ועכשיו הגיע זמני להמשיך הלאה לבית חדש, בתחום אחר, לברוא משהו חדש.

קצרה היריעה מלהודות לכל מי שליווה אותי בדרך הזו ובטח אשכח מישהו ואני לא מוכן לקחת את הסיכון הזה, אבל בכל זאת אני רוצה לציין את שני השוקי'ז שהיו לי שותפים לדרך הארוכה הזו, לצוות המסור והאדיר הזה שכולל את אדוה, אודי, מירה, מיכאל, עדי, ניצן ושמעון וגם את מי שהיה באנובה ועזר לבנות אותה – נועה, יונתן, יוסי ורעות. אנובה היא של כל האנשים האלה, ולכל אחד מהם יש חלק בלתי יאמן בבניה של יחידת קומנדו עם קונספט מוזר – לעשות תרבות בישראל.

אז זהו, אני אומר שלום ותודה על הדגים, היו אחלה ברבונייס.

יאיר יונה, יולי 2010